1) כשאתה נפצע ומדמם כמויות של דם שאתה רואה רק בסרטים זה כנראה לא רעיון טוב ללכת לישון במחשבה שאולי זה יעבור עד הבוקר

2) זה רעיון עוד יותר גרוע לומר את זה לרופא במיון ששואל אותך למה הגעת רק אחרי 12 שעות במיוחד אחרי שאתה מבהיר שהדבר הכי חשוב הוא שמחר יש לך מרוץ של 30 ק”מ שאתה חייב לעשות ושואל אם תוכל להגיע

3) זה צריך להסביר את הסיבה שהרופא חשב ואמר שצריך לאשפז אותך במחלקה אחרת לגמרי

4) לא מומלץ לומר לרופא שלך במיון שהוא מכוער… הוא עלול להעלב!

והנה סיפור קטן: שרון חברתי היקרה שבמקרה גם לאחרונה סיימה רפואה והראשונה שהתקשרתי אליה באה לקחת אותי למיון והבטיחה שנראה רופאים חתיכים (כאילו שזה מה ששכנע אותי ללכת)… הרופא שהיה צריך להחליף בין העירוי לבדיקת דם התבקש על ידי בתחינות להיות עדין אך לא ציית (מוזר)… למרות הנסיון שלי לחייך ולהתלוצץ במצבי הקשה… כנראה שזה קשור לנקודה 2 ו-3. אז כדי להחזיר לרופא היקר ציינתי בפני שרון שהיא הבטיחה שנראה רופאים חתיכים, רק כדי שהרופא יציין בעיני שזה לא ממש חכם לקרוא לרופא להולך לנתח אותי מכוער. וזה מביא אותי לנקודה הבאה

5) מאוד מאוד מאוד לא מומלץ לומר לרופא שעומד לנתח אותך שהוא מכוער (למרות שהוא היה נעים לעין).. אתה עלול לקום ולמצוא את התפרים במקום אחר לחלוטין

6) כשאתה אחרי 12 שעות של דימום, חלש ומחובר לעירוי קצת לפני ניתוח זה לא הזמן להיות פולניה ולנקות את הריצפה מהדם. כי מסתבר שיש אנשים שמשלמים להם לנקות את הביה”ח…(ואת זה למדתי משרון) 

7)  וכן חברות יקרות שלי, שיודעות מי הן:)  זו נקודה בשבילכן! תמיד.. אבל תמיד, יש חברה שמספרת על הבדיחות הפולניות שכולכן מעבירות עליי בעודי מתאוששת!!!!

כשאתה לפני הרדמה מלאה רצוי לקרוא את שני הטפסים שמחתימים אותך עליהם

9) אחרי שאתה קורא ומבין שיש מצב שלא תתעורר ושביה”ח לא נוטל באשמה, זה באמת לא הזמן לחשוב על המקרה בו לא תתעורר ועל איך השארת את הדירה ואיך יחולקו הדברים שלך

10) רצוי לוודא כשאתה נכנס לניתוח שכולם, אבל כולם (האחיות הרופאים ואפילו המרדים) יודעים לאיזה ניתוח אתה נכנס

11) זה מאוד מפחיד ממש ביציאה מחדר התאוששות ובדרך לחדר ניתוח לשמוע את האחות מסבירה לרופא על הניתוח שאתה אמור לעבור וכמעט להתעלף כשאתה מבין שהם פשוט לא מחוברים למציאות

12) לוודא עם הרופא לפני שהוא אומר לך לילה טוב שהוא יודע, אבל באמת יודע מה הניתוח שלשמו התכנסתם!

13) כשאתה רועד על שולחן הניתוחים לפני שמרדימים אותך והרופא שואל אותך אם זה בגללו, הוא לא מתחיל איתך.. הוא סתם מנסה להרגיע אותך…

14) הידעתם שבחומר הרדמה מוסיפים גם חומר לאמנזיה? שלא תזכרו את הניתוח?מה שמביא אותי לנקודה הבאה

15) תובנות נוספות יתווספו עם הזמן. מסתבר שלאבד כמויות דם גורמות לאיבוד תאים וזכרון

16) מעניין אם התירוץ הזה יחלץ אותי אצל כמה אנשים ששכחתי לאחל להם חג שמח…

17) אין כמו מקדונלדס שאבא קונה ומביא לביה”ח אחרי יום בלי אוכל…

18) ובטח שאין כמו השוקולד לקינוח

19) ולמרות הפינוקים, ולמרות החוויות.. אין כמו להיות בריאים!

20) והנקודה האחרונה והכי הכי חשובה!!!!! אין כמו חברים טובים! שנמצאים שם גם ברגעים הכי קשים..

כל הזכויות על ההארות, תובנות וחוכמות החיים שמורות

מוקדש לשרון שאני מאוד אוהבת

והדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מההופעה זה לשלוח סמס לאישה מיוחדת במינה שהתמזלתי בחיי שיצא לי לפגוש נפש כה טובה ולרשום לה שחשבתי עליה בהופעה וכמה אנרגיות היו בהופעה ושאני מאוד אוהבת אותה ( ואם לא קיבלתם סמס זה לא אומר שאתם פחות חשובים לי

אבל לאותה אישה יש משמעות וקשר ישיר גם להופעה.. כי אני זוכרת את היום שישבתי אצלה ליד השולחן בגינה לפני 4 שנים ושהשיר של יסמין לוי היה ברקע והצמרמורת שהקול שלה עשה לי.

ואני אהיה כנה ואומר שמה לי ולמוזיקת לדינו, למוסיקת פלמנקו.. זה לא שפתאום פיתחתי טעם חובק עולם ( ואני לא מחשיבה את המוזיקה הערבית שאני אוהבת ושומעת כענינת טעם.. סתם שטיק שלי;-) ) אבל הקול שבקע מהמערכת היה מצמרר, באמת כזה שמעתיק את נשמתך

יש כאלו שיתחברו לזה יותר ויש כאלו שפחות, אני באמת חושבת שצריך להבין, שצריך להתעמק , להקשיב ופשוט להסחף

אז כמו כל בחורה טובה שפתאום קיבלה אנרגיות טובות צרבתי את הדיסק ( ואני רק אציין שאני נגד לצרוב ואחרי שצרבתי גם קניתי את כל הדיסקים שלה, 3 במספר ודיסק הופעה כדי לפצות על הצריבה) וחיכיתי להופעה… מסתבר שלמרות שקוראים לה יסמין לוי (וכן אני יודעת מה כולכם חושבים ) היא לא מרוקאית ולא, היא לא שרה שירי אייל גולן ושרית חדד אלא מוסיקה ספרדית, מוזיקת לדינו והיא גם לא מגיעה הרבה להופעות בארץ כי היא מופיעה בכל העולם ואיזה חבל שהביקוש והפרסום חובקי העולם שלה אינם כאלו כאן.. לפחות לא באותם מימדים.. ואולי זה גם טוב כי זה משאיר מהקסם. מה שמותיר אותי כבר 4 שנים מחכה כל שנה להופעה השנתית שלה והנה היום חזרתי מההופעה ונזכרתי דווקא בהופעה הראשונה. ולא כי זו הייתה פחות טובה, כי התפלאתי איך כל פעם מחדש ולא משנה אם זו אותה הופעה אני יוצאת מרוגשת, עם דמעות, מלאה באנרגיות

בהופעה הראשונה שלה שראיתי שהתקיימה בצוותא ושודרה בשידור חי בגלי צה”ל, היא ביקשה לסגור את האורות של האולם וביקשה מהקהל לעצום את העיניים ולחשוב על מקום או על משהו שקרוב אליהם. ועצמתי את העיניים וחשבתי (אני לא יכולה לגלות לכם את כל הסודות לי.. כל אחד והפינה שלו) והקול שלה היה חודר, והדמעות פשוט זלגו והמחשבות זרמו..

אני זוכרת שיצאתי מההופעה ההיא ואמרתי WOW, והתקשרתי לחברה שלי ואמרתי לה WOW וכל מה שיכולתי להוציא מפי היה WOW ( מן מחשבות מעמיקות שכאלה  

ואתה חושב שאחרי ששמעת את הדיסקים שלה מיליון ואחת פעם וראית איזה 3 הופעות שלה בחי ועוד פעמיים ב DVD שאתה תתרגש קצת פחות …

והנה היום פתאום באמצע ההופעה קיבלתי חיבוק מהפרטנרית שלי למופע שאמרה לי שהיא רואה כמה אני מתרגשת… ונכון, התרגשתי והדמעות עדיין זלגו והמופע היה באמת באמת באמת מרגש.

ומה שבא לי לעשות זה לחלוק את זה איתכם ולומר לכם שאם בא לכם מן מופע חזק כזה, שלוקח אותכם קצת יותר עמוק, קצת יותר חשוף אז זה זה.. ואין יותר מזה.. תאמינו לי… אני ידועה כאנינת טעם (או שלא)

אבל אני מזהירה:

“מחקרים רפואיים קובעים כי הופעות של יסמין לוי גורמות להתמכרות”

ועוד אחד סתם כי הייתי חייבת

"סיגריה מקצרת את החיים ב־2.5 דקות, ג'וינט מקצר את היום ב־20 דקות, ועבודה מקצרת ב־8 שעות, הופעה של יסמין לוי מוסיפה שנה”

לפני כחודשיים נפלה הזכות בחיקי לשמור על שני האחיינים המדהימים שלי לשבועיים וחצי בזמן שההורים שלהם טיילו להם בארה”ב ( ועשו לנו המון קניות:) ) שמתי פעמיי לבסיס בו הם גרים כשכולם מסביבי משתאים איך אני אעשה את זה לבדי והאם אני מוכנה (כי אני הרי רווקה.. אז מה לי ולילדים?ועוד לילד בן 5 חודשיים) …

אז כל מי ששאל ותהה, שאל כי הוא לא מכיר את הנפשות הפועלות… מעבר לכך שמדובר על דודה (שסופר נני הוא שמה השני)… מדובר פשוט על שני האחיינים הכי מקסימים בעולם!

שמעתם על תינוק שלא בוכה אלא אם הוא רעב או צריך שיחליפו לו חיתול? תינוק שלא מפסיק לחייך ופשוט מאיר לך את כל היום? תינוק שהולך לישון בשמונה בערב ומתעורר בשמונה ביום למחרת? ולא לדבר על אחותו שנהיית יפיפיה מיום מיום ופשוט כל כך טובה.. כל כך אוהבת את אחיה הקטן שהיא רק רוצה לטפל בו לתת לו נשיקות כל הזמן כי זה התינוק שלה?

לא שמעתם? LOOK NO MORE !!!!

כי אחרי ששמרתי עליהם שבועיים וחצי החלטתי שאני רוצה 6 כאלה.. אבל לא כאלה שאני ממש צריכה למצוא בן זוג כדי לעשות אותם ואז גם לסחוב אותם במשך כמה חודשים… אם אפשר אז בדיוק את השניים של אחותי כפול שלוש

אפשרי?

אני אברר אולי היא תסכים להביא לי כמה כאלה  

אז הנה כמה דברים שאתם לא יודעים עליי ויש כמה שאולי לא הייתי רוצה שידעו אבל נו טוב, משחק זה משחק….

1) מטוסים- בתור ילדה גדלתי בבסיסים ותמיד כשלא יכולתי להירדם או כשהייתי עצובה הייתי לוקחת כרית ושמיכה ויוצאת החוצה לנדנדה בגינה האחורית או למרפסת של החדר ומסתכלת על הכוכבים ומקשיבה לרעש של המטוסים ונרדמת. היום אני לא יכולה ללכת לישון מבלי שראיתי או שמעתי מטוס לפחות פעם אחת במהלך היום (ולכן יש תמונה של מטוס לא רחוק מהמיטה שלי רק למקרה שלא ראיתי אחד במהלך היום). אני יכולה להישבע שבכל פעם שאני נוסעת לבקר את אחותי והאחיינים המקסימים שלי בבסיס ח”א בו הם גרים בלילה כשאני קמה ממטוס שבדיוק המריא מעל לבית אפשר לראות חיוך של תינוק על פרצופי ואז השינה שלי הופכת לשינה מתוקה והרבה יותר טובה. ככל הנראה כל השנים שגדלתי בבסיסים גרמו להפרעה קלה. ישר מחזיר אותי לילדות. ואני נותנת לכם ניחוש מה הסרט האהוב עליי…

2) אהבה - “אלה שרוצים לקנות זפת, סחורות גסות… מטפלים בהם מיד. אלא שרוצים לקנות ענבר, מבקשים מהם לחכות… מי שמחכה לאביב שלו יחווה לילות חורף ארוכים ואפלים החולפים לאיטם. אבל אם הוא ידע להרגיע את לבבו ולתת לעצמו אומץ, הוא יראה בדממה את הכוכבים מנצנצים” – לפני 6 שנים אמרתי לסבתא שלי (ואמרתי לה את זה על בחור אחד בלבד) שפגשתי את הבחור, את מי שיהיה בעלי. שבוע לאחר מכן הוא שבר את ליבי. חברה טובה כתבה לי את המשפט הזה במכתב קטן שמלווה אותי מאז ולימד אותי לא לצאת בהצהרות גדולות ושלפעמים גם אם ברגע אחד הכול נראה נכון ברגע אחר הכול משתנה. רואים דברים אחרת. ובשורה התחתונה לדברים טובים מחכים…

מזל שהלב שלי רגוע ומלא אומץ….

3) סבתא רוזי– האדם עם הכי הרבה השפעה על חיי. מי שהייתי, מי שאני כיום, ומי שאני שואפת להיות. סבתא שלי במשך כל החיים הייתה לי לאמא/אבא/סבתא והחברה הכי טובה. לפני כמעט 5 שנים היא נפטרה ומאותו יום אני לא אותו בן אדם. מאז אותו היום אין בי פחד (מלבד לאנשים היקרים לליבי) וכל דבר שאני עושה ומי שאני (האהבה לארץ/ ציונות/ התנדבות/ חלומות/ משפחה ) הכל זה בהשראתה והיותה ניצולת שואה ולראות את הדרך הקשה שהיא עברה והחיים הלא פשוטים שנאלצה לחיות כדי לראות את הבן שלה חי במדינת ישראל ומשרת בצבא ואת המשפחה המקסימה שהיא הקימה למרות הכל. את הכוחות שלי אני שואבת ממנה וכמעט כל דבר שאני עושה בתוך תוכי אני עושה כי יום אחד כשאני אפגוש אותה שוב אני רוצה שהיא תתן לי חיבוק גדול ותאמר לי שהיא גאה בי.

4) פחד – ובנקודה הזו אני מבקשת מכל ההורים לילדים ומההורים לעתיד לרשום לעצמכם נקודות… בתור ילדה פחדתי מהצל שלי. פשוט פחדתי מכל דבר… וזה נבע מכך שאיפשרו לי בגיל מאוד צעיר לראות איזה סרט שרציתי. מילדות ועד הטריאתלון הראשון שלי לפני חצי שנה מעולם לא נכנסתי לים מפחד מכרישים אחרי שצפיתי במלתעות יותר מידי פעמיים (וכן גם בטריאתלון כשנכנסתי לים חיפשתי כרישים סביבי ). פחד נוסף ממים נגע לבריכה (ואני ברגעים אלו תוהה אם כדאי שאני אספר את זה והאם זה ישמש כבדיחות נגדי בעתיד) במשך שנים כילדה לפני שהייתי נכנסת לבריכה הייתי עושה קודם כל סיבוב מסביב לבריכה לבדוק שאין תנין במים ורק אחרי שוידאתי שאין אחד יכולתי להכנס לבריכה. שוב בעקבות סרט שראיתי… היו כמובן עוד הרבה פחדים ככמות הסרטים המפחידים שראיתי אבל האחרון שאני אספר עליו היה בגלל הסרט “פרדי קרוגר” שגרם לי לפחד מחושך. אחרי הבסיסים עברנו ליבנה ואחת החברות שמלווה אותי לאורך כל החיים רויטל שגם הייתה השכנה שלי (ממש בית צמוד לבית)  נאלצה כמעט בכל ערב ללוות אותי עד הדלת של הבית. לא עד הבית.. ממש עד הדלת.. כי שיקשקתי מפחד מהחושך… וזה הזמן לומר לרויטל תודה מזל שהיום אני כבר לא מפחדת מכלום (ראה נקודה מספר 3) אחרת היא הייתה צריכה לבוא כל ערב ממודיעין ועד ת”א…

5) מעיל עור מברצלונה – קרה לכם פעם שראיתם משהו וידעתם שהוא יהיה שלכם ועשיתם הכול כדי להשיג אותו, אבל כנראה שמישהו למעלה חשב אחרת? לפני 5 שנים הייתי בברצלונה במסגרת עבודה וראיתי מעיל עור שפשוט חייך אלי ואמר את צריכה אותי בארון. היה לי ברור שאם הוא יהיה שלי הכול פשוט יהיה יותר טוב. אבל לא. החלטתי שדי לבזבוזים ובמסגרת החינוך האישי שעשיתי לעצמי (של לא לקנות דברים יקרים בצורה אימפולסיבית אלא רק אם חשבתי על זה כמה ימים והחלטתי שאני ממש רוצה את זה ולא יכולה בלי) החלטתי שלא לקנות. חזרתי לארץ וכמובן שהצטערתי על כך שלא קניתי אותו. ישר ביררתי מי מחברי נוסע לברצלונה ונסעתי לחברתי לתת לה את הכסף בכדי שתקנה לי את המעיל. כשבועיים לאחר מכן כשכבר חזרה לארץ (עם המעיל ) אני הייתי לפני טיסת עבודה של שבועיים לקהיר ולא יכולתי לדמיין את עצמי בלי המעיל במשך שבועיים (למרות שיהיה ברור שלא היה לי אפילו לאן ללבוש אותו בקהיר!!!).פשוט רציתי שיהיה איתי. אמרתי לה שאני חייבת לקחת את המעיל לפני הטיסה והיא אמרה שהיא השאירה אותו אצל החבר שלה דאז שגר באזורי חן בת”א… חסרת כל סבלנות שכמותי אמרתי אין בעיה ולקחתי מונית מרוטשילד קרוב לרחוב צדדי ליד בו התגוררתי בת”א (שעתיים לפני ההסעה לשדה התעופה). בדרך התקשקשתי לי עם נהג המונית וסיפרתי לו את סיפור המעיל. לקחנו את המעיל מאזורי חן וחזרנו לרוטשילד. שילמתי לנהג 50 ש”ח + טיפ וירדתי מתמוגגת מאושר מהמונית ברוטשילד בדרך הביתה רק כדי לגלות שהמפתח נשכח במונית ואין לי איך להיכנס הביתה ועוד לא ארזתי מזוודה ואיך לעזאזל אני אומרת בעבודה שאני לא מגיעה לטיסה לקהיר (שיוצאת רק פעמיים בשבוע!)… לאחר דקה של מחשבה הבנתי שאין לי את הטלפון של נהג המונית ושהוא גם לא יודע איפה אני גרה כי הוא אסף והוריד אותי ברוטשילד בעוד אני גרה ברחוב צדדי ליד. בוכייה הלכתי לנקודה בה הוריד אותי וחיכיתי כשעה עד שחזר וסיפר שלקוח שישב מאחורה מצא את המפתחות והוא הבין שזה שלי וחזר… אצתי טסתי לארגן תיק בשיא המהירות מאחר וההסעה לשדה התעופה כבר חיכתה בחוץ עם הקולגות שלי. בלחץ מטורף לקחתי את המזוודה ואת המעיל החדש ביד והחלטתי שאני לא אתבאס כי בסופו של דבר המטרה הושגה והמעיל אצלי. כל זה כדי שאשב עם הקולגות שלי על תה/קפה בשדה התעופה ואנסה להירגע מהערב הארוך והמתיש שעבר עליי עד כה ולעלות על הטיסה ולגלות ששכחתי את המעיל על הספסל בדיוטי פרי. מיותר לציין שזה הפעם האחרונה שראיתי את המעיל (בשווי 250 יורו + 50 ש”ח מונית+ מפח נפש לא קטן) וזה חבריי היה חתיכת לקח לחיים ומה שלימד אותי שלא צריך להקשר לדברים חומריים ושאם רוצים קונים ואם מאבדים לא נורא. מה ששלי שלכם..   וכמובן שמאז לא רכשתי מעיל עור אחר ואני עדיין מחכה אולי יום אחד אני אמצע אותו על הספסל בדיוטי פרי… או לחילופין אמצא אחד בדיוק כמו זה שאיבדתי

6) מוזיקה וספרים- זה כוח שמניע אותי ונותן לי אנרגיות בלי סוף… אני מכורה לספרים מכל הסוגים (עדיף היסטוריה) ולמוסיקה.. בקרוב אני אצטרך דירה יותר גדולה רק בשביל כל הספרים והדיסקים… גם בגדים זה משהו שיש לי בכמות אבל מהם אני מוכנה להפרד מידי פעם (ולכל החברות שכבר מתכננות אמרתי מידי פעם! וזה אומר אחת ל10 שנים… והפעם האחרונה הייתה לפני חודש אז אל תעצרו את נשימתכן ) אבל ממוזיקה וספרים יש לי בעייה קשה להפרד.. ואם תציצו טוב טוב בדיסקים ובספרים שנמצאים בפינה תגלו כמה מגיל ההתבגרות שאולי לא היית רוצה שידעו (ואני כמובן אכחיש כל קשר). הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה ללכת לשים מוזיקה ולהתחיל את היום בדיוק כמו שצריך.. עם המון אנרגיות!

7) ריצה - עד לפני חצי שנה בדיוק לא רצתי יותר מדקה כל חיי. וכשאני אומרת דקה אני מתכוונת שכבר בצעד השני הייתי מתנשפת, סובלת ועוצרת, מה שהביא אותי למסקנה שיש אנשים שרצים ויש כאלו שלא (ואני לא!) אבל כוח רצון ונחישות זה מה שמניע אותי. ולפני כשנתיים הלכתי עם שרון, חברתי הטובה לעודד את בעלה יובל בטריאתלון ת”א ובעודנו עומדות וממתינות שיובל יגיע, עומדים לידי כמה אנשים בסביבות גילי וצועקים “כל הכבוד אמא” וכשצעדנו חזרה הבייתה הבחנתי בשני זקנים (ואני מתכוונת מעל גיל 70) שעדיין רצים לקו הסיום.. ואז הבנתי שריצה היא לא פריבילגיה של צעירים או אנשים שעושים את זה כל החיים ואין דבר שאני לא יכולה לעשות אם אני רק ארצה מספיק.. ריצה של שעה ו 10 קילומטר היום זה כמו נשימה בשבילי.. מרומם לי את הרוח לא פחות מהמוסיקה והספרים שאני כה אוהבת.

לפני שבוע רצתי בפעם הראשונה שעה וארבעים דקות, נהנתי מכל רגע והיד עוד נטויה… דברו איתי אחרי האיש ברזל

אני צריכה לתייג 7 אנשים ואני בוחרת את טלי שיאצו, בתאל ג’רבי, אופיר צ’רניאק, יואש לימון, אסף מבור, נדב שגב ושי בזל… שיהיה בהצלחה ואני מקווה שתכתבו ותהנו…

אחרי חופשה חצי יזומה של שלושה וחצי חודשיים (אחרי שכבר סיימתי את הקורס נגרות, עשיתי כמה טריאתלונים וניסיתי לנצל את הזמן כמה שאפשר לבלות עם המשפחה, חברים ועם עצמי ואפילו הכרזתי על מרתון ספרים…) כבר הייתי קצרת רוח וחיכיתי לרגע שאתחיל לעבוד. את החוזה לתפקיד כבר חתמתי כחודש לפני אבל ההמתנה הייתה לא קלה. מצד אחד יש משהו בידיעה שיש לך תפקיד שמחכה לך ואתה כרגע בחופשה בה אותה אתה יכול לנצל לכל מיני דברים שלא הספקת עד כה אבל מצד שני כמה חופש בן אדם יכול לקחת? כבר רציתי להכנס במרץ לעבודה ולהביא מניסיוני ומרצי וכרגיל למצוא את עצמי מתרוצצת בלי דקה לנשימה בין העבודה/אימונים/ התנדבות/ משפחה/ חברים… (כל אחד והקיק שלו…)

אז תכננתי… אז מה? זה לא באמת קרה! כי מבחורה בריאה לחלוטין פתאום אחרי היום הראשון בעבודה החדשה הגעתי הבייתה והבנתי שהשבוע כנראה לא הולך להיות כפי שתכננתי. אתה לא יכול לבחור מתי להיות חולה (ולמה בעצם? )

ולמה אין למעלה מישהו שיודע שזה ממש לא עיתוי טוב להיות חולה ביום השני לעבודה החדשה שחיכית לה תקופה לא קצרה??? נלחמתי.. באמת שנלחמתי ואיכשהו ביום השני הצלחתי להקים את עצמי מהמיטה ולגרור את עצמי לעבודה ולגלות שאף אחד לא מעריך את הכוחות הפיסיים שנדרשו ממני להגיע ונהפוך הוא גם רוצים שאלך הבייתה כדי לנוח כי אני לא עוזרת לעצמי כך ועוד יותר חשוב עלולה להדביק את כל המשרד

באמת לא ראיתי את המיטה שלי והספה הרבה זמן.. ממש! אז בניסיון להיות ילדה טובה נשארתי בבית ותיכננתי לנוח כדי להבריא ולחזור לעבודה כמה שיותר מהר.. אמרתי תכננתי???? איכשהו בבוקר  כשעברתי מהמיטה לספה הצלחתי בדרך להפעיל מכונת כביסה. בניסיון לנצל את הזמן חופש הנוסף שיש לי בבית תכננתי לקרוא/ לעבוד אבל בעקרון לנוח… (תכנונים בצד אחד והמציאות בצד אחר לגמרי…אבל באמת… פשוט ביקום שונה לחלוטין)

שכבתי על הספה ופתאום הרחתי ריח נהדר של כביסה וחשבתי לעצמי שזה מוזר שהריח הטוב כה חזק אבל לא היה לי כוח להקים את עצמי מהספה (חולה, כבר אמרתי?) וכמובן לגלות כשעה וחצי אחרי כשקמתי לגלות שכל הבית מוצף במים מהמכונה ..

וכך מצאתי את עצמי במשך כמה שעות מוציאה מים מהבית ומנקה (ובשביל מה יש מנקה???)…

יום למחרת החלטתי שזהו, גם כשאתה מתכנן זה כנראה לא יקרה אז פשוט לזרום עם החיים ולראות מה יקרה.. אז גררתי את עצמי לעבודה (זה והעובדה שגיליתי שכשאתה חולה מורידים לך מהמשכורת יום שלם של עבודה!!! חופשה מוקדמת של שלושה חודשים וחצי אמרתי? מישהו צריך לפרנס בבית!)

את הסופ”ש תכננתי להעביר בצפון בסוף שבוע רגוע אבל אחרי הסופ”ש שקדם לו (בו ביקרתי את המשפחה בבסיס בדרום רק כדי לגלות שהממשלה שלנו החליטה שרגוע זה לא מה שיהיה ולפתע מצאתי את עצמי בצבע אדום) החלטתי שאולי סופ”ש בבית לנוח אחרי תקופה כל כך עמוסה (???) יהיה הדבר הנכון לעשות ולנסות לסיים כמה פרוייקטים בבית.. ושוב (אני פשוט חייבת להפסיק לתכנן) פתאום מצאתי את עצמי מארחת בביתי הקט את אחותי, בעלה ושני הילדים המדהימים שלהם שברחו מהמציאות בדרום… ודואגת לאבא שלי שהחליט שהוא נשאר בדרום (לשמור על הרכבת שהוא בונה ואם לא אמרתי לרכבת יש חדר משלה, אבל תאמינו לי זה פוסט אחר לגמרי!!! )  וכרגע אני עדיין מחפשת את הפרוייקטים שהייתי אמורה לעבוד עליהם בין הצעצועים של הילדים/ הבגדים של כולם/הבלאגן (בית קט אמרתי??? התכוונתי פצפון!!!)

אז תכננתי להכנס במרץ לעבודה החדשה/ תכננתי להתחיל את 2009 באיזה מסיבה (אך כמובן שלא קרה לאות סולדריות עם הדרום והיותי חולה)/ תכננתי סופ”ש רגוע ושקט בו אני מספיקה לעבוד/ ללמוד ובעיקר לסיים פרוייקטים..

אז תכננתי…. מי בכלל שואל אותי?

אני חייבת לדבר עם מישהו שם למעלה… בשמיים או בממשלה.. מישהו חייב להתחיל לעבוד לפי התיכנון שלי

למישהו יש קשרים?

עצרתי לרגע ותהיתי עם אני באמת נמצאת באותה שיחה שהתחלתי ואולי נשאלה שאלה נוספת שבטעות פיספסתי וניסיתי לשחזר במהירות את השיחה ולהבין למה אני מנוחמת על ידי חברתי. מה עשיתי? מה פשעתי? שפסלתי עוד בחור? שאני רווקה? ויותר נורא, רווקה בת 29?

celebrating joys in life… Life Socks when one of the pair is MISSING??? – nah!

אני מנסה למצוא את הנקודה בחיי שבה להיות רווקה נהיה דבר רע… אחד הדברים שתמיד גרמו לי לתהיה ומחשבה היא למה תמיד מהיום שאנחנו מגיחים אל העולם מלמדים אותנו ומטמיעים בנו כי היעוד שלנו בחיים זה למצוא בן זוג, להביא ילדים ולהקים משפחה. לאו דווקא באופן ישיר לפעמים גם בצורה סמויה. מה קרה ללחיות את החיים? להגשים? להיות טובים? הרי כשרוצים לפרסם לנו שלמות/ אושר זה איכשהו תמיד יהיה קשור לילדים, למשפחה, לזוגיות… רווק בן 45? בטוח משהו בו לא בסדר. לא יכול להיות שהוא מאושר, לא יכול להיות שהוא חי את החיים בדיוק כמו שהוא בחר, לא יכול להיות שהוא פשוט לא מצא את האחת.. שניים זה הרי יותר טוב מהאחד…

תחשבו על זה… כל אחד מאיתנו בוחר בחיים מה אנחנו רוצים להשיג ולעשות כקריירה ואנחנו כמובן גם יכולים לבחור את הבן זוג, אבל זוגיות, היא לא לבחירה! זה דבר נתון וזה משהו שברור שכל אחד מאיתנו צריך למצוא, ואם לא, אז כנראה שמשהו אצלך לא בסדר

כמובן שאנחנו רשאים לעשות עוד הרבה דברים… קריירה, חברים, תחביבים, אבל שיהיה ברור לכולם שאת כל אלה אתה יכול לעשות מבחירה ומה שאתה בוחר לעשות גם מגדיר אותך, ואת מי שאתה, אבל זוגיות/ משפחה זה מובן מעליו. זה ברור. זה גם לא לבחירתך… כי כשאתה מגיע לגיל מסויים ואתה לא נמצא בזוגיות ומשפחה כולם מתחילים לדאוג

כנראה שכשיצאת לעולם לא הקשבת….

אז מה קרה לכולם בזמן האחרון? אני, אני זו שמתחילה לדאוג, מתחילה לחפש מה לא בסדר… ולמה ברשימה של “עד גיל 30” מעולם לא חשבתי להוסיף בחור וילדים לרשימה. מוזר. אני. אני לא בסדר…

בעבר כולם היו רגועים ונתנו לי לעסוק בחיים שלי. אבא שלי אף פעם לא עודד אותי להתחתן מוקדם ותמיד נתן לי את ההרגשה שלכל דבר יש זמן וקודם כל להתרכז בעבודה בלימודים… בנים? זה אחרי…

אז אני חושבת שהנקודה שבה פתאום הבנתי שאנשים רואים את זה אחרת והנה הם רומזים די בילית מספיק, שיחקת, נהנית, עשית, חווית… עכשיו להתרכז במה שחשוב, הוא כשקיבלתי באופן “תמים” לחלוטין מאבא שלי במתנה תמונה שלי ושל כל אחיי ( חמישה במספר.. ציינתי כבר ) מהחינה של אחותי, וחשבתי לעצמי איזה נחמד.. והנה אחרי שהלך הסתכלתי על ההקדשה וראיתי… “מקווה שבקרוב אצלך…..” ופתאום כולם דואגים ומבררים אם אני דואגת לנצל את כל דרכי המדיה לפגוש את החצי שלי…. (ואם הוא חצי אז גם אני חצי? כי אני דווקא רואה את עצמי כשלם… ואפילו שלם וחצי  )  וכולם מנסים לשכנע ששם שם נמצאת התקווה, הישועה

אז מה השתנה? ספרו לי? מה ההבדל? אני רק קצת יותר גדולה… עדיין ילדה… עוד לא סיימתי את הרשימה…

אז חברים, אני רק בת 29… לא יוצאת להרבה דייטים, בטח לא בליינד דייטים, לא מחפשת באינטרנט ואוי ויי אני גם גרה בתל אביב ולא יוצאת לפיקאפ ברים… מה יהיה על הבחורה?

אבל אני מבטיחה… העולם בגיל 29 מקסים. ואיזה כייף להיות בגיל שאפשר להתחיל… להתחיל להבין את המשמעות האמיתית של החיים… (לפחות בעיני רוחי) של הגשמה עצמית, של נתינה ועזרה לאחרים, של אהבת הארץ, של ידע בלתי נגמר, ושל חלומות…

התחלתי את הרשימה משעמום. כי עבדתי בבטחון באיזושהי ארץ נידחת ( למען האמת בפריז שבצרפת אבל מי סופר… נידחת זה בעיני המתבונן   ) שמרתי על איזה שר / מטוס /עצם לא מזוהה ואסור היה לי לאבד ריכוז. אבל זה היה אמצע הלילה והייתי עייפה ונורא רציתי לישון אז כדי להשאיר את עצמי ערה החלטתי שאני אחלום (אבל אשאר ערה) וארשום את כל החלומות על פיסת נייר. כי ככה זה במהלך החיים… כשאתה פתאום מוצא את עצמך לבד ברגע מסויים עם עצמך וכל שנותר הוא לחשוב, אתה חושב על כל מיני דברים שהיית רוצה לעשות ואז זה נשכח לתקופה ואז פתאום עולה שוב אחרי כמה שנים (כשאתה גדול …. אבל זה כבר בפוסט אחר) אז היה נראה לי חשוב לשים את זה על דף כדי שאני לא אשכח. אפילו לא את החלומות הקטנים, הרגעיים, המזדמנים… כדי שבנקודה מסויימת בחיים אני אגשים אותם. גם את הקטנים וגם את הגדולים. ושמתי לעצמי דאז תאריך יעד, כדי שאני לא אתמהמה, ושלא יום אחד, כשאני באמת גדולה אגלה שהחיים חלפו בלי שהגשמתי חלק מהם או את כולם. אז התאריך יעד קרב יותר מהר ממה שחשבתי ואולי אפילו יותר מהר ממה שאני רוצה. כי בזמן שעברתי גיליתי שהרשימה לא מתקצרת אלא רק מתארכת. כי חלומות חדשים מתווספים כל הזמן וזה לא פשוט לעמוד בקצב כי בדרך אתה גם גדל ופתאום לחיים יש חיים משלהם… ופתאום חלומות משתנים, והחיים מעמידים בפנייך מכשולים

ומה רק רצית? להגשים כמה חלומות?

אף אחד לא יעז לומר לאחותי הקטנה ממני בשנה שהיא ילדה. היא בת 28 נשואה +2. היא כבר גדולה. שתינו הספקנו המון בחיים אך כל אחת בתחומה ועדיין לא זכור לי אף פעם בה חשבו כי אני הגדולה. זה כבר הופך לבדיחה במשפחה… ואחותי שזה יהיה הזמן לומר שהיא יפיפיה ובשום צורה לא נראית יותר גדולה ממני כבר מלמדת את רז, בתה הקטנה שקיקי (אני מודה, אני ) היא הגדולה… שחס וחלילה לא תטעה.. מספיק שכולם חושבים כך אבל גם הבת שלך?

אחותי הקטנה, בת ה24 , ליה (אנחנו חמישה, אמרתי?) גם התחתנה לאחרונה ורק כדי להוכיח את התיאוריה שלי אני הולכת לעקוב אחר העיניין… אני די בטוחה שהיא עכשיו ילדה גדולה!

אמרתי למכר איתו אני מתאמנת שאני רוצה לעשות איירונמן ותשובתו הייתה לאן את ממהרת? את רק ילדה! והוא לא היחיד. יש לי חלומות ודברים שעוד הייתי רוצה להשיג ולהגשים אבל מסתבר שכשאתה אתה ילד זה בסדר לחלום, למה להגשים? יש לך עוד הרבה זמן! לא משנה שזמן הוא מרכיב חשוב בהגשמת חלומות קטנים וגם גדולים… מסתבר שהגשמת חלומות זה פריבילגיה של גדולים

וכן… לא חלמתם בגיל 13 והגשמתם? אם לא עכשיו אימתי? כשאני גדולה וזקנה.. לא בטוח שאני אצליח לעלות על האופניים אז

אז אני חושבת על זה המון לאחרונה כי זה עולה בכל מיני פינות ורגעים בחיים. מתי אני לא ילדה? כשאני נשואה? כשאני פחות תמימה? כשאני פחות משתטה? להיות יותר רצינית ? לסבול יותר? להנות פחות? לחייך פחות כי החיים יותר קשים? הבעיות גדלות? ואם כך אני באמת רוצה להיות גדולה?

כל מיני נושאים כבדים ושאלות קשות… אבל מי אני שאענה? זה כבר גדול מידי לילדה בגילי

מעין שיוך של סטטוס לגיל . מעניין עם אהיה בת 60 ורווקה עדיין אהיה ילדה…

אני מנסה לבטא את המלים שיהפכו לנגיעות באנשים אחרים שגם להם חסר משהו שהם מתקשים להגדיר במילים”

אתם יודעים למה כתיבה היא דבר חזק? כי כשמדברים המילים מתנדפות באויר ונעלמות, נשכחות… אבל על הדף הן נשארות לעד…

כל החיים אני כותבת בראש, חושבת על מילים, משפטים, דפים שלמים של מחשבות, חלומות שהייתי רוצה להוציא על דף, לזכור כדי שלא אשכח. אבל זה קשה, זה נשאר בראש, שם זה יותר יפה, אחר. מילים שנאמרות או המחשבות זה לא כמו כתיבה. כשאתה כותב זה נשאר, זה אמיתי, אתה רציני

אז החלטתי, אני אתחיל לכתוב ונראה כמה רצינית אני!