יש משחק כזה של בלוגרים שנקרא 7 דברים שלא ידעתם עליי (ליאור שיאון ידידי היקר שתייג אותי לא בטוח שירצה לדעת 7 דברים נוספים עליי ) מאחר ורוב קוראי הבלוג הם לא מהסביבה, אז אני אתן הסבר קטן: אני צריכה לכתוב 7 דברים שאף אחד לא יודע עלי (מה הסיכוי שיש מישהו כזה?) ואז לתייג הלאה שבעה אנשים, בתקווה שלא השתתפו עדיין במשחק

אז הנה כמה דברים שאתם לא יודעים עליי ויש כמה שאולי לא הייתי רוצה שידעו אבל נו טוב, משחק זה משחק….

1) מטוסים- בתור ילדה גדלתי בבסיסים ותמיד כשלא יכולתי להירדם או כשהייתי עצובה הייתי לוקחת כרית ושמיכה ויוצאת החוצה לנדנדה בגינה האחורית או למרפסת של החדר ומסתכלת על הכוכבים ומקשיבה לרעש של המטוסים ונרדמת. היום אני לא יכולה ללכת לישון מבלי שראיתי או שמעתי מטוס לפחות פעם אחת במהלך היום (ולכן יש תמונה של מטוס לא רחוק מהמיטה שלי רק למקרה שלא ראיתי אחד במהלך היום). אני יכולה להישבע שבכל פעם שאני נוסעת לבקר את אחותי והאחיינים המקסימים שלי בבסיס ח”א בו הם גרים בלילה כשאני קמה ממטוס שבדיוק המריא מעל לבית אפשר לראות חיוך של תינוק על פרצופי ואז השינה שלי הופכת לשינה מתוקה והרבה יותר טובה. ככל הנראה כל השנים שגדלתי בבסיסים גרמו להפרעה קלה. ישר מחזיר אותי לילדות. ואני נותנת לכם ניחוש מה הסרט האהוב עליי…

2) אהבה - “אלה שרוצים לקנות זפת, סחורות גסות… מטפלים בהם מיד. אלא שרוצים לקנות ענבר, מבקשים מהם לחכות… מי שמחכה לאביב שלו יחווה לילות חורף ארוכים ואפלים החולפים לאיטם. אבל אם הוא ידע להרגיע את לבבו ולתת לעצמו אומץ, הוא יראה בדממה את הכוכבים מנצנצים” – לפני 6 שנים אמרתי לסבתא שלי (ואמרתי לה את זה על בחור אחד בלבד) שפגשתי את הבחור, את מי שיהיה בעלי. שבוע לאחר מכן הוא שבר את ליבי. חברה טובה כתבה לי את המשפט הזה במכתב קטן שמלווה אותי מאז ולימד אותי לא לצאת בהצהרות גדולות ושלפעמים גם אם ברגע אחד הכול נראה נכון ברגע אחר הכול משתנה. רואים דברים אחרת. ובשורה התחתונה לדברים טובים מחכים…

מזל שהלב שלי רגוע ומלא אומץ….

3) סבתא רוזי– האדם עם הכי הרבה השפעה על חיי. מי שהייתי, מי שאני כיום, ומי שאני שואפת להיות. סבתא שלי במשך כל החיים הייתה לי לאמא/אבא/סבתא והחברה הכי טובה. לפני כמעט 5 שנים היא נפטרה ומאותו יום אני לא אותו בן אדם. מאז אותו היום אין בי פחד (מלבד לאנשים היקרים לליבי) וכל דבר שאני עושה ומי שאני (האהבה לארץ/ ציונות/ התנדבות/ חלומות/ משפחה ) הכל זה בהשראתה והיותה ניצולת שואה ולראות את הדרך הקשה שהיא עברה והחיים הלא פשוטים שנאלצה לחיות כדי לראות את הבן שלה חי במדינת ישראל ומשרת בצבא ואת המשפחה המקסימה שהיא הקימה למרות הכל. את הכוחות שלי אני שואבת ממנה וכמעט כל דבר שאני עושה בתוך תוכי אני עושה כי יום אחד כשאני אפגוש אותה שוב אני רוצה שהיא תתן לי חיבוק גדול ותאמר לי שהיא גאה בי.

4) פחד – ובנקודה הזו אני מבקשת מכל ההורים לילדים ומההורים לעתיד לרשום לעצמכם נקודות… בתור ילדה פחדתי מהצל שלי. פשוט פחדתי מכל דבר… וזה נבע מכך שאיפשרו לי בגיל מאוד צעיר לראות איזה סרט שרציתי. מילדות ועד הטריאתלון הראשון שלי לפני חצי שנה מעולם לא נכנסתי לים מפחד מכרישים אחרי שצפיתי במלתעות יותר מידי פעמיים (וכן גם בטריאתלון כשנכנסתי לים חיפשתי כרישים סביבי ). פחד נוסף ממים נגע לבריכה (ואני ברגעים אלו תוהה אם כדאי שאני אספר את זה והאם זה ישמש כבדיחות נגדי בעתיד) במשך שנים כילדה לפני שהייתי נכנסת לבריכה הייתי עושה קודם כל סיבוב מסביב לבריכה לבדוק שאין תנין במים ורק אחרי שוידאתי שאין אחד יכולתי להכנס לבריכה. שוב בעקבות סרט שראיתי… היו כמובן עוד הרבה פחדים ככמות הסרטים המפחידים שראיתי אבל האחרון שאני אספר עליו היה בגלל הסרט “פרדי קרוגר” שגרם לי לפחד מחושך. אחרי הבסיסים עברנו ליבנה ואחת החברות שמלווה אותי לאורך כל החיים רויטל שגם הייתה השכנה שלי (ממש בית צמוד לבית)  נאלצה כמעט בכל ערב ללוות אותי עד הדלת של הבית. לא עד הבית.. ממש עד הדלת.. כי שיקשקתי מפחד מהחושך… וזה הזמן לומר לרויטל תודה מזל שהיום אני כבר לא מפחדת מכלום (ראה נקודה מספר 3) אחרת היא הייתה צריכה לבוא כל ערב ממודיעין ועד ת”א…

5) מעיל עור מברצלונה – קרה לכם פעם שראיתם משהו וידעתם שהוא יהיה שלכם ועשיתם הכול כדי להשיג אותו, אבל כנראה שמישהו למעלה חשב אחרת? לפני 5 שנים הייתי בברצלונה במסגרת עבודה וראיתי מעיל עור שפשוט חייך אלי ואמר את צריכה אותי בארון. היה לי ברור שאם הוא יהיה שלי הכול פשוט יהיה יותר טוב. אבל לא. החלטתי שדי לבזבוזים ובמסגרת החינוך האישי שעשיתי לעצמי (של לא לקנות דברים יקרים בצורה אימפולסיבית אלא רק אם חשבתי על זה כמה ימים והחלטתי שאני ממש רוצה את זה ולא יכולה בלי) החלטתי שלא לקנות. חזרתי לארץ וכמובן שהצטערתי על כך שלא קניתי אותו. ישר ביררתי מי מחברי נוסע לברצלונה ונסעתי לחברתי לתת לה את הכסף בכדי שתקנה לי את המעיל. כשבועיים לאחר מכן כשכבר חזרה לארץ (עם המעיל ) אני הייתי לפני טיסת עבודה של שבועיים לקהיר ולא יכולתי לדמיין את עצמי בלי המעיל במשך שבועיים (למרות שיהיה ברור שלא היה לי אפילו לאן ללבוש אותו בקהיר!!!).פשוט רציתי שיהיה איתי. אמרתי לה שאני חייבת לקחת את המעיל לפני הטיסה והיא אמרה שהיא השאירה אותו אצל החבר שלה דאז שגר באזורי חן בת”א… חסרת כל סבלנות שכמותי אמרתי אין בעיה ולקחתי מונית מרוטשילד קרוב לרחוב צדדי ליד בו התגוררתי בת”א (שעתיים לפני ההסעה לשדה התעופה). בדרך התקשקשתי לי עם נהג המונית וסיפרתי לו את סיפור המעיל. לקחנו את המעיל מאזורי חן וחזרנו לרוטשילד. שילמתי לנהג 50 ש”ח + טיפ וירדתי מתמוגגת מאושר מהמונית ברוטשילד בדרך הביתה רק כדי לגלות שהמפתח נשכח במונית ואין לי איך להיכנס הביתה ועוד לא ארזתי מזוודה ואיך לעזאזל אני אומרת בעבודה שאני לא מגיעה לטיסה לקהיר (שיוצאת רק פעמיים בשבוע!)… לאחר דקה של מחשבה הבנתי שאין לי את הטלפון של נהג המונית ושהוא גם לא יודע איפה אני גרה כי הוא אסף והוריד אותי ברוטשילד בעוד אני גרה ברחוב צדדי ליד. בוכייה הלכתי לנקודה בה הוריד אותי וחיכיתי כשעה עד שחזר וסיפר שלקוח שישב מאחורה מצא את המפתחות והוא הבין שזה שלי וחזר… אצתי טסתי לארגן תיק בשיא המהירות מאחר וההסעה לשדה התעופה כבר חיכתה בחוץ עם הקולגות שלי. בלחץ מטורף לקחתי את המזוודה ואת המעיל החדש ביד והחלטתי שאני לא אתבאס כי בסופו של דבר המטרה הושגה והמעיל אצלי. כל זה כדי שאשב עם הקולגות שלי על תה/קפה בשדה התעופה ואנסה להירגע מהערב הארוך והמתיש שעבר עליי עד כה ולעלות על הטיסה ולגלות ששכחתי את המעיל על הספסל בדיוטי פרי. מיותר לציין שזה הפעם האחרונה שראיתי את המעיל (בשווי 250 יורו + 50 ש”ח מונית+ מפח נפש לא קטן) וזה חבריי היה חתיכת לקח לחיים ומה שלימד אותי שלא צריך להקשר לדברים חומריים ושאם רוצים קונים ואם מאבדים לא נורא. מה ששלי שלכם..   וכמובן שמאז לא רכשתי מעיל עור אחר ואני עדיין מחכה אולי יום אחד אני אמצע אותו על הספסל בדיוטי פרי… או לחילופין אמצא אחד בדיוק כמו זה שאיבדתי

6) מוזיקה וספרים- זה כוח שמניע אותי ונותן לי אנרגיות בלי סוף… אני מכורה לספרים מכל הסוגים (עדיף היסטוריה) ולמוסיקה.. בקרוב אני אצטרך דירה יותר גדולה רק בשביל כל הספרים והדיסקים… גם בגדים זה משהו שיש לי בכמות אבל מהם אני מוכנה להפרד מידי פעם (ולכל החברות שכבר מתכננות אמרתי מידי פעם! וזה אומר אחת ל10 שנים… והפעם האחרונה הייתה לפני חודש אז אל תעצרו את נשימתכן ) אבל ממוזיקה וספרים יש לי בעייה קשה להפרד.. ואם תציצו טוב טוב בדיסקים ובספרים שנמצאים בפינה תגלו כמה מגיל ההתבגרות שאולי לא היית רוצה שידעו (ואני כמובן אכחיש כל קשר). הדבר הראשון שאני עושה בבוקר זה ללכת לשים מוזיקה ולהתחיל את היום בדיוק כמו שצריך.. עם המון אנרגיות!

7) ריצה - עד לפני חצי שנה בדיוק לא רצתי יותר מדקה כל חיי. וכשאני אומרת דקה אני מתכוונת שכבר בצעד השני הייתי מתנשפת, סובלת ועוצרת, מה שהביא אותי למסקנה שיש אנשים שרצים ויש כאלו שלא (ואני לא!) אבל כוח רצון ונחישות זה מה שמניע אותי. ולפני כשנתיים הלכתי עם שרון, חברתי הטובה לעודד את בעלה יובל בטריאתלון ת”א ובעודנו עומדות וממתינות שיובל יגיע, עומדים לידי כמה אנשים בסביבות גילי וצועקים “כל הכבוד אמא” וכשצעדנו חזרה הבייתה הבחנתי בשני זקנים (ואני מתכוונת מעל גיל 70) שעדיין רצים לקו הסיום.. ואז הבנתי שריצה היא לא פריבילגיה של צעירים או אנשים שעושים את זה כל החיים ואין דבר שאני לא יכולה לעשות אם אני רק ארצה מספיק.. ריצה של שעה ו 10 קילומטר היום זה כמו נשימה בשבילי.. מרומם לי את הרוח לא פחות מהמוסיקה והספרים שאני כה אוהבת.

לפני שבוע רצתי בפעם הראשונה שעה וארבעים דקות, נהנתי מכל רגע והיד עוד נטויה… דברו איתי אחרי האיש ברזל

אני צריכה לתייג 7 אנשים ואני בוחרת את טלי שיאצו, בתאל ג’רבי, אופיר צ’רניאק, יואש לימון, אסף מבור, נדב שגב ושי בזל… שיהיה בהצלחה ואני מקווה שתכתבו ותהנו…